קונגרס הסלסה 2017 באילת

סלסה - ארגון הסלסה הישראלי

סלסה ראשי

מועדפים

אודות

פרסום

תמונות

וידאו

מאמרים

צור קשר

English

ראיון עם חן ליזרע



מאת: רועי מימרן


חן וחברה בקובה

את חן ליזרע, ישראלית שמנהלת את בי"ס Latidos Productions בואנקובר בקנדה, פגשתי בביקור שם בפברואר 2007. בינואר 2008, כשהגיעה לביקור בארץ שבו גם לימדה סדנאות במסגרת לטינגייט, נפגשתי איתה לראיון, והנה תוכנו.

רועי: חן, ממה בעצם נכנסת לעולם הריקוד?

חן: הגעתי מהתעמלות קרקע ומכשירים מגיל 7. בגיל מסוים זה כבר לא התאים, ואז גם התגייסתי לצבא. כשהשתחררתי, חיפשתי משהו אחר שיתאים לי שיכלול חיבור לגוף ולתנועה, והיה לי רקע קודם בריקוד, עד במשך שנים ניסיתי כל מיני דברים עד שבסוף התגלגלתי לסלסה הקובנית.

רועי: ומה היה המפגש הראשון שלך עם הסלסה?

חן: חזרתי לגור בארץ לשנה אחרי שנים של עבודה בחו"ל, לא היה בארץ את מה שרקדתי באותה תקופה והתבאסתי. חברה המליצה לי לבוא לסלסה קובנית, שהיתה אז כמעט סגנון הסלסה היחיד בארץ. רקדתי בפורטו-לוקו, בביילטינו ובביכורי העיתים, 5 ימים בשבוע במשך שנה עד שהרגשתי שזה שלי.

רועי: ומתי הפכת את זה למקצוע?

חן: חזרתי לקנדה, ראיתי את הסלסה הקובנית גם בטורונטו והחלטתי להתמיד בזה. כשחזרתי לואנקובר, באתי לחזור ללימודים ונכנסתי לבי"ס למינהל עסקים, ושם זה לא היה. החלטתי להכניס את זה גם אם אני אצטרך ללמד את זה בעצמי, תוך כדי לימוד מנע"ס והתלבטות מה אמשיך לעשות.

רועי: ומתי הגעת פעם ראשונה לקובה?

חן: היה לי שותף קובני בואנקובר, במשך שנתיים לימדנו ואירגנו ארועים ביחד. אחרי תקופה מסוימת החלטנו לפצל את השותפות, והחלטתי לנסוע ולהרחיב ידע בעצמי. אז, בשנת 2005, נסעתי לראשונה להתאמן עם מורים מקצועיים בקובה וגם פתחתי את החברה Latidos Productions. רוב הרקע שלי אז היה בסלסה קובנית, רואדה ורגאטון, ושם הכרתי טוב יותר גם את הריקודים האחרים: רומבה, סון, אורישאס, ממבו קובני, ועוד על הרגאטון. דווקא הדברים הפחות מוכרים בעיניי יותר מעניינים, קסומים ועמוקים, והמשכתי לנסוע גם כל חצי שנה להתאמן.

רועי: הזכרת את הממבו. בארץ המושג "ממבו" מזוהה עם הריקוד הניו-יורקי. איך הממבו נכנס לקובה?

חן: : זה בסך הכל שם מותג שהכניסו אותו בניו-יורק. בקובה זה עוד סוג של ריקוד קובני, מבוסס על תנועות גוף וצעדים ספציפיים לממבו שמחובר למוזיקה הספציפית של הממבו. אין לריקוד קשר לסלסה שרוקדים בניו-יורק.

רועי: לדעתי המוסיקה שנקראת "ממבו" בקובה ובניו-יורק זו אותה מוסיקה בעיקרון, המקור הוא קובני אבל הוא שכיח יותר בניו-יורק.

חן: אבל החיבור של הריקוד למוסיקה ולכלי ההקשה הוא שונה מקובה לניו-יורק. לקובני שיסתכל על ריקוד מניו-יורק, זה ייראה כאילו החיבור בין כלי ההקשה לצעדים לא מתאים.

רועי: זה אותו סיפור עם הרומבה, ריקוד הרומבה הקובנית והרומבה הסלונית זה דברים שונים.

חן: נכון, למעשה הרומבה הקובנית הוא משחק שמחקה את החיזור של התרנגולים מאשר מה שעשו מ"רומבה" בריקוד הסלוני. אם תראה את שני הריקודים, אלו שני דברים שונים לגמרי שהדבר היחיד שמשותף להם זה הפיתוי. יש הרבה ריקודים יפים שעשו בארה"ב, אבל אני פחות מתחברת אליהם. אני נהנית מהאפרו קובני כי הוא כל כך אפריקאי וראשוני בתחושות שלו. וחוץ מזה, תשחק רומבה קובנית אחת ותרגיש את האנרגיות המיניות ולא תרצה להפסיק, זה קורה לי המון עם תלמידים שמנסים סדנת רומבה בפעם הראשונה. הריקודים שאני רוקדת בעיקרון זה רומבה קובנית, סון קובני, סלסה קובנית ורואדה, Sueltas שזה סלסה קובנית בשורות, רגאטון, ליידי סטייל קובני, וריקודי פולקלור קובני-Orishas שמבוססים על הסנטריה.

רועי: ומה הכי מעניין את הקהל?

חן: היום זה רגאטון ותנועות אפרו קובניות.

חן בסדנת רגאטון בתא
חן בסדנת רגאטון בת"א

רועי: רגאטון זה לאו דווקא קובני.

חן: נכון אבל אני מלמדת את הסגנון הקובני שהוא ייחודי לקובה ומאוד מיני, סקסי ומפתה. לזוז בצורה סקסית בא בטבעיות בקובה בלי סטיגמות של משהו זול. אני חושבת שבגדול, מה שאני עושה, אני מביאה את קובה לכל מיני מקומות ואנשים, כי אני חיה את זה ומביאה את התחושה הזו לאנשים. פתאום אתה רואה אנשים חווים את זה אוריגינלי כמו בקובה וזה מרגיש כל כך טוב שהם רוצים עוד. אני חושבת שאפשר ללמוד המון מדרום אמריקה בכלל, וקובה בפרט - לאנשים יש שמחת חיים טבעית! יש מקומות שיש לקובנים סטיגמה של אנשים מסכנים, אבל הם יודעים לשמוח ולהנות מהחיים וממה שיש יותר כמעט מכל מקום שהייתי בו בעולם. גם הישראלים יודעים להנות, ובגלל זה יש דרום אמריקאים שאוהבים לחיות פה, אבל אני חושבת שעוד יש לנו הרבה מה ללמוד.

רועי: אז את מכירה את הסצנה בארץ הרבה זמן. מה דעתך על הסצנה בארץ כשהתחלת לרקוד לעומת היום?

חן: מה שלי עצוב, שפעם היתה סלסה קובנית בכל המדינה, ומאז ה-LA השתלט. אני לא אנטי LA, אבל אני אישית אוהבת את הקובני ולדעתי הוא הרבה יותר קסום. היה נחמד אם זה היה חצי חצי. חוץ מזה שמה שקסום בריקוד הקובני זה המעבר בין הסגנונות. אתה מתחיל בסלסה, עובר באותו שיר לסון, ממשיך לרגאטון ומוצא את עצמך משחק רומבה לפני שאתה חוזר לסלסה. זה מגרש משחקים מדהים ומה שמרגש אותי כשאני רוקדת. בארץ לא יודעים איך לעשות את זה וזה מה שאני רוצה להכניס. זה הכיף האמיתי! זה מרגיש לי כאילו כולם שניה לפני הכיף הכי גדול, אבל הם לא יודעים את זה אז הם נעצרו שניה לפני ובא לי לצעוק "תמשיכו! תמשיכו!"

רועי: סלסה זה בכל זאת מה שהפך ללהיט בכל העולם.

חן: זה נכון, ריקודים אחרים פחות מוכרים כיום וחלק מזה זה בגלל שהאנשים עם הידע הכי מדהים סגורים בקובה ולא יכולים להפיץ אותו. חוץ מזה שאנשים תמיד מחפשים חידוש - זה טבע האדם! ריקודי הפולקלור הקובני דורשים יותר לימוד מהנשמה, אבל הם גם נותנים לך בחזרה משהו קסום. זה יותר מריקוד - זאת דרך חיים! החיים שלי הם קסומים בגללם ולא רק בגלל שאני רקדנית, אני מלמדת הרבה אנשים שהם לא רקדנים ואני רואה איך זה משנה להם את החיים. הם משתחררים, זורמים יותר, שוברים קירות פנימיים. זה תהליך טבעי.
גברים ישראלים, לדוגמא, יותר סקסיים בתנועת הגוף שלהם מגברים קנדים, וגם הנשים מרשות לעצמן לזוז בצורה יותר סקסית וחופשית. אנחנו תרבות סקסית. אבל בארץ הכל מלווה באגו ותחרותיות. בקובה, לאנשים, גם אם הם מאסטרים בריקוד, יש להם צניעות והם תמיד מדברים בגובה העיניים "את רקדנית ואני רקדנית..".זאת חוויה שגרמה לי לשינוי בגישה, לצנועה יותר ופתוחה יותר. אני מעריכה בארץ גישה כמו של מוטי מלטינגייט שהוא בן אדם מדהים, אבל יש מדריכים, צעירים וותיקים שיש להם עוד המון מה ללמוד עם אגו בשמיים, והם מביאים את הגישה השלילית גם לסדנאות ולרחבת הריקודים. זה מעציב אותי כי זה גורע מהכיף של הריקוד והחיבור עם בן הזוג במקום לשמור על פתיחות תמידית של למידה, גדילה וחיבור.

רועי: מה את יודעת על הסצנה הקובנית במיאמי?

חן: לא הייתי, אני יודעת שזה מין "קובה הקטנה", יש תחרות רואדה שנתית שמארגן הנרי הררה, ועוד כשרונות חזקים. צריך להבדיל בין ריקוד לתרבות קובנית - מיאמי זה לא קובה. את זה אני יודעת מחברים קובנים שגרים שם. שמעתי שתחרות הרואדה השנתית טובה, אבל אני לא יודעת הרבה מעבר.

רועי: בעבר, רוב הסלסה הקובנית הגיעה לארץ ממיאמי, מדריכים ישראלים למדו שם כמו איתי אביגדור שאחרים למדו אצלו, וגם הרבה למדו מהקלטות של Salsa Lovers. רק בשנים האחרונות, אנשים התחילו לנסוע לקובה במספרים יותר גדולים ולהכניס יותר השפעות מהריקוד הקובני, תראי למשל את מוטי שהיה לפני כמה חודשים. אגב, כמעט לא ראיתי שם רואדות, רוקדים בעיקר בזוגות.

חן: נכון, הם רוקדים יותר בזוגות, יש קובנים שלא יודעים בכלל רואדה. זה קיים, אבל יותר שכיח במיאמי.

רועי: יש תיירים בקובה שמקבלים את הרושם, שהיום הסלסה בקובה משמשת רק כאמצעי ליצור קשר עם תיירים או להוציא מהם כסף, ולא משהו שהקובנים עוד עושים בשביל עצמם.

חן: זה נכון לגבי ה-Jineteros וה-Jineteras, שבעצם הם חיים מלהוציא כסף מתיירים. אבל צריך לדעת לסנן אותם ולהגיע לאנשים האמיתיים, שמייצגים את שאר קובה. למשל יש את להקת רקדני הפולקלור של קובה, שמתאמנים בריקוד ימים שלמים בסטודיו. הם פשוט מדהימים והם עובדים בשביל כסף ואף אחד מהרקדנים לא ניסה אף פעם לרמות אותי או להוציא ממני משהו. חלקם חברים טובים שלי כמו שיש לי חברים מדהימים בארץ. אני לא יכולה לחכות לנסיעה הבאה כדי לראות אותם כבר. מי שאומר שבקובה זה רק ממוסחר ורק מנצלים את התיירים חווה רובד מאוד שטחי של קובה. אני לא אומרת שזה לא קיים, בטח שקיים אבל יש שם כל כך יותר מעבר. כמו בכל דבר צריך לדעת לאן ללכת.

חן ורועי ברמת-השרון
חן, רועי וחברה במועדון הצצה ברמת-השרון

רועי: הייתי בואנקובר בשלושה ערבי סלסה. ערב אחד, שאת המלצת לי עליו, היה ב-Tango-8 והיה ערב קובני, כולל להקה שניגנה סון וריקודים קובניים. יום אחרי זה ב-Gecko והיה ערב קולומביאני, להקה שניגנה בעיקר מוסיקה קולומביאנית בשילוב מרנגה. ביום שלישי הייתי באטלנטיס, ניגנו בעיקר מוסיקה פורטוריקנית ורגאטון. בארץ ברוב המועדונים, קחי למשל את הזירה, הערבים הם מעורבים ואת שומעת את רוב הסגנונות בערב אחד, פרט לערבי נושא כמו במועדון ביילטינו שהפרידו לקובני, רומנטי וכו'. למה זה לא יכול להיות מעורב כמו בארץ?

חן: בארץ מדברים על מוסיקה בהקשר של סטייל, ערב לסגנון LA, קובני ועוד. קובנים למשל יכולים לאהוב טימבה וגם מארק אנטוני שמשמיעים אותו בקובה, ולרקוד קובני על כולם. לכן אין לאנשים בעיה להיות בערבים כאלו או אחרים. צורת הריקוד קשורה לא לסטייל, אלא להקשבה למוסיקה וכלים, תבנית בבאס יכולה לקחת אותך למשל לסון. בואנקובר ההפרדה היא יותר של "לטיני" ו"לא לטיני". אני לא יוצאת לערבים של "סגנון LA", לא כי מפריע לי הריקוד או אני לא יכולה להנות שם עם החברים שלי, אלא כי המקומות נהפכו למאד קרים. עם לטינים הריקוד יכול להיות מצחיק וכיפי, אפילו אם הרקדנים לא מקצועיים.

רועי: איך הסלסה הקובנית שאת מלמדת לעומת מה שרוקדים בארץ?

חן: בארץ מלמדים צעדים, קומבינציות, הובלה ורואדה, אבל לא מלמדים עבודת גוף, לרקוד עם כל הגוף ולשלב אלמנטים מהרגאטון בסלסה, או איך לשלב סגנונות אחרים. בנוסף אני מלמדת איך ללמד ולהגיע לתוצאות הכי מהר שיש - יש תרגילים ספציפיים לדוגמא לעבודת רגליים ככה שאני יכולה להביא רקדנים מתחילים לרחבת הריקודים תוך שלושה שעורים והם יתחילו לרקוד. זה פשוט הרבה יותר מקצועי. בשביל זה אני נוסעת כל שנה, כדי להתאמן ולרכוש ידע יחודי שמעטים מאוד המקומות בעולם שיש אותם.

רועי: הקונגרס בארץ נבנה בתור חיקוי לקונגרסי סלסה בכל העולם, ואני הייתי בחלק מהם, אבל הדגש בהם על LA וניו-יורק, On-1 ו-On-2, והקובני הפך להיות די זניח. בארץ אמנם יש רחבה קובנית בקונגרס, אבל כל הפוקוס, להקות, הופעות ורקדנים, הוא על LA וניו-יורק. גם בברצלונה, בספרד שרוקדים בה הרבה קובני, הקונגרסים באותה מתכונת. פרט למיאמי ששם באמת המצב שונה.

חן: זה כי אתה הולך לקונגרסים של ה-LA. יש קונגרסים אחרים לחלוטין: כל ה-Cubame mucho הם כולם קובנים, יש באנגליה, במיאמי, ויש גם בחוף המערבי. הם תופסים יותר ויותר תאוצה, יש פרטים בקישורים באתר שלי. תזכור שעד לפני כמה שנים הכל היה "כלוא" בקובה וקצת במיאמי, ולא היה להם אותו פרסום בעולם שיש לסלסה מ-LA. עכשיו גם להקות קובניות מסתובבות יותר באירופה, יש להם יותר קשר עם העולם. לאחרונה פתחו אפילו בי"ס לסלסה קובנית באלסקה, ובי"ס שאמור להיות מדהים בצרפת.

רועי: עוד משהו שאת רוצה להגיד לקהל בארץ?

חן: שאנשים יפתחו את המוח ואת הלב לדברים חדשים ולדברים שהם עוד לא ניסו.קובה והריקוד זה דרך חיים מדהימה לא רק למי שרקדן. אני יכולה להגיד לך המון על הבן אדם אחרי שיעור של אחד על אחד איתי. הדרך שבא אנחנו חיים היא הדרך שבא אנחנו רוקדים. מה שמיוחד בזה, זה שכשאתה לומד לרקוד המון דברים משתנים לך בחיים באופן טבעי. זה נותן לי המון השראה לעשות את מה שאני עושה. זה מדהים לגעת בחיים של אנשים ולראות שהקסם נגע בהם ונתן להם השראה. אתה יכול לראות את זה במה שהם כותבים יש את האתר שלי ואת הבלוג שלי, יש למשל כתבה על The Fear of Letting Go - לשחרר את הפחד, יש הרבה מיילים שקיבלתי מאנשים שהבלוג נגע בהם ופתח להם משהו חדש. אתם רוקדים LA? תנסו קובני, תראו ותחוו משהו אותנטי, ואולי תסעו לקובה או למקום לטיני אחר. אנשים שאוהבים לרקוד, תשקיעו, תלמדו, תתעדכנו, והעיקר שתהנו. החיים שלכם יהיו מלאים יותר כתוצאה מזה ומלאי אנרגיה חיובית.

לקבוצה הישראלית של חן בפייסבוק

יומנו של סלסרו
מדור הסצנה
מדור המוסיקה
מדור הגלריה
המטייל - סלסה בעולם
מדור הריקוד, ריקוד סלסה
Copyright © 2001-2008 by Salsa.org.il, unless noted otherwise.