ראיון עם אוסקר הרננדז - יום שבת ה-28 באפריל - קונגרס הסלסה ה-6 באילת

מראיינים: רועי מימרן וזיו הירש

בשבת ב-14:30 בצהריים, התקיים ראיון אישי, בסגנון קצת אחר, עם אוסקר הרננדז, המנהל המוסיקלי והפסנתרן של להקת Spanish Harlem Orchestra. הראיון התקיים באחד מחדרי מלון קראון פלזה אילת כשברקע צלילי הסלסה המנגנים במסיבת הבריכה של הקונגרס. הראיון כולו התנהל בפחות רשמיות ויותר חברות בין המראיינים לאוסקר. אוסקר התגלה כאדם חביב מאוד, התעניין רבות בחייהם האישיים של המראיינים, שיתף אותם בפרטים מחייו שלו ועזר לראיון כולו להפוך מראיון רשמי לשיחה בין חברים. תקציר הראיון כולו מצורף להנאתם ולהשכלתכם.....

הקדמה: אגב ה -Spanish Harlem Orchestra - הם היחידים שראיתי בשנים האחרונות בחנויות המוסיקה בישראל שהוציאו תקליט סלסה כלהקה, בדרך כלל מה שמוכרים בישראל הם אוספים ולא אלבום שלם של להקה בתחום הסלסה.

אוסקר: זה די מוזר, כיוון שיש כל כך הרבה.

רועי: לדוגמא, אפילו כאלה ששומעים כל הזמן כמו: El Gran Combo או Los Van Van מקובה, לא רואים את האלבומים שלהם בחנויות התקליטים בישראל, מה שמצריך מאיתנו, תקליטני הסלסה, לרכוש את האלבומים באתרים מחו"ל כגון: Descarga.com.

אוסקר: המלצתי החמה, למי שנמצא בניו יורק הוא לפנות לחנות GB Records במנהטן שם אפשר למצוא את כל האלבומים החדשים והישנים בתחום, במחיר של כ-10$ (לפחות זה מה שהם מוכרים לי), חנות קטנה אבל יש בה המון דברים.



ולראיון:

רועי: אני קצת מתרגש, במיוחד אחרי שהסתכלתי באתר הבית שלך וראיתי בכמה אלבומים היית שותף בקריירה. קראתי את הביוגרפיה שלך והתרשמתי עמוקות מהעבר העשיר שלך וההספק, אבל אם איזה אומן הכי נהנית לעבוד?

אוסקר: התמזל מזלי לעבוד עם הרבה אומנים גדולים מאוד, אני מניח שהאנשים העיקריים איתם הייתי מקושר הם Ruben Blades שהייתי המנהל המוסיקלי שלו במשך 13 שנים, והוא אחד האומנים הגדולים ביותר בתחום המוסיקה הזה, אחד המלחינים הגדולים ביותר בכל סגנון של מוסיקה והוא גם זמר גדול, אז הייתי בר מזל מאוד בכך שביליתי זמן רב מאוד איתו. כמו כן ניגנתי גם עם ריי בארטו, ועם Peter (Conde) Rodriguez, יצא לי גם לנגן עם סליה, יצא לי להופיע איתה הרבה, משהו שהיה נפלא.
הניסיון הראשון שלי עם סליה היה משהו מאוד מוזר, הייתי בן 21 בערך ונקראתי לנגן איתה במופע בטורונטו, קנדה. וכיוון שמעולם לא ניגנתי איתה בעבר, נסעתי לקנדה בכדי לעשות חזרה עם הנגנים לפני ההופעה ונתקלתי בה בשדה התעופה. כשהסתכלתי עליה, אמרתי לעצמי "וואו, הזמרת הזאת נראית מבוגרת", כי אתה יודע, היא הייתה לבושה בבגדים רגילים, מראה רגיל. באותו הערב, כשאנחנו היינו במהלך החזרה והיא יצאה אלינו בכדי להופיע, זה היה מדהים, היא הייתה ממש מישהי אחרת, שינתה את צורתה לחלוטין, ואמרתי לעצמי "וואו, היא נראית בסדר גמור, בעצם היא נראית מצוין", היה קשה להאמין שזאת אותה אישה. כל החוויה הזאת הייתה משהו מדהים כי בעצם יכולתי לראות בדיוק מה עשה אותה לאומנית גדולה כל כך. כשהיא הייתה עולה על הבמה זה היה "וואו", מלאה באנרגיה, ולא יכלה לשבוע מלהופיע, וזה בדיוק מה שהיא שידרה לקהל.
יצא לי גם לעבוד עם טיטו פואנטה, מצ'יטו, עם הרבה אנשים, והם כולם השאירו אצלי את חותמם בדרך זו או אחרת.

רועי: וואו, מצ'יטו, אתה נראה צעיר מדי בכדי לנגן איתו!

אוסקר: טוב, עם מצ'יטו עבדתי בכמה שנים האחרונות שלו ואני הייתי מאוד צעיר, אז....אני בן 52.

זיו: אתה ממש נראה הרבה יותר צעיר.

רועי: הביוגרפיה שלך מלאה בכל כך הרבה שמות של אומנים שחלק מהם לא מנגנים כבר שנים, ההספק שלך מדהים במיוחד לעומת הגיל שלך.

אוסקר: אכן התחלתי לנגן בגיל מאוד צעיר, והיה לי מזל שהספקתי לנגן איתם, כי כשהתחלתי הייתי בערך בן 16-17, וזה באמת מדהים, אפילו כשאני מסתכל אחורה אני אומר וואו...אבל כשאתה מגיע לגילי אתה מבין כמה החיים האלה קצרים - תאמין לי, אז אני פשוט נהנה מהם.

רועי: אז אם בעצם עבדת כמעט עם כולם בסלסה הניו יורקית, אז בעצם איזה אומן הוא המוערך ביותר בעינייך, מבין אלה שעבדת איתם וגם כאלה שלא עבדת איתם, מהעבר או מהזמן הנוכחי, באופן כללי?

אוסקר: תראה, בעצם בהיסטוריה של המוסיקה הזאת אתה מגיע אל טיטו פואנטה, מצ'יטו וטיטו רודריגז, אלה הם בעצם השמות הגדולים ביותר בניו יורק שהובילו את המוסיקה למה שבעצם הפך להיות מוסיקת הסלסה בשנות ה-70. הם עבדו בעיקר בשנות ה-50 וה-60. ובצורה די ברורה היו עוד אנשים שהייתה להם השפעה גדולה מאוד כמו אדי פאלמיירי שהייתה לו השפעה גדולה מאוד כשאני בדיוק התחלתי. אומנים כמו אדי פאלמיירי, צ'רלי פאלמיירי, ריקרדו ריי, ריי ברטו כמובן, ויצא לי לעבוד עם האנשים האלה בהמשך הדרך.
בעצם האזנתי להם כשהייתי צעיר יותר, ופתאום הדבר הבא שאני יודע הוא שאני מנגן איתם, אז כמו כל מוסיקאי צעיר אתה מרגיש כבוד רב להיות מסוגל להתנסות עם מוסיקאים כאלה שממש אימצו אותך. אז בנוגע לאנשים שאני הערצתי, אז כן, כל אלה שציינתי : טיטו פואנטה, מצ'יטו, טיטו רודריגז וריי בארטו. עד שבעצם התוודעתי למוסיקה האפרו-קובנית, ואז היו אלה אנשים ולהקות כמו: Chappottin, Arsenio Rodriguez, Lili Martinez, Peruchin, Arcano, כל כך הרבה להקות קובניות שהתמזל מזלי להאזין להם ולשנות את הפרספקטיבה שלי לגבי מוסיקה. האם זה נשמע לך משהו שמתקבל על הדעת? כי אני מדבר מכיוון אחר.

רועי: בהחלט מובן. אבל אתה אומר שהמוסיקה הקובנית זאת בעצם המוסיקה משנות ה-50. אז מה אתה בעצם חושב על המוסיקה הקובנית המודרנית יותר כמו הטימבה?
כי בישראל, בעיקר מעריצי המוסיקה הקובנית חושבים, שהסלסה הניו יורקית באמת מבוססת על המוסיקה הקובנית של שנות ה-50, הסון והממבו, אבל המוסיקה הקובנית לא עצרה, היא השתנתה, ועכשיו יש להם את הטימבה וסגנונות אחרים.

אוסקר: זה באמת נכון, והטימבה היא נהדרת, אני אוהב אותה, אבל זאת לא המוסיקה שאנחנו עושים, זה שונה מהמוסיקה שאנחנו מנגנים. ניו יורק הטביעה את חותמה האישית על המוסיקה הזאת מה שהפך להיות מוכר כסלסה, ואתה יכול להאזין ללהקות קובניות והן נשמעות נהדר ואני כמוסיקאי, אוהב את זה, אבל זה שונה מהמוסיקה שאנחנו מנגנים בניו יורק. לפחות לפי מה שאני יכול להגיד Manolito y Su Trabuco, או איזק דלגאדו, לא נשמע כמו מה שאנחנו מנגנים.

רועי: איזק דלגאדו, לא לגמרי נחשב למי שמנגן טימבה, הוא גם עבר למיאמי עכשיו.

אוסקר: טוב, דלגדו מנגן טימבה, בעצם למוסיקה שלו יש טונים רומנטיים יותר אבל זה עדיין נחשב לטימבה. או כמובן Manolito, Van Van.

רועי: האם אתה חושב שעכשיו יש השפעה בין הסלסה הקובנית המודרנית על הסלסה הניו יורקית? או אולי יהיה בעקבות שינויים בקובה, אולי המוזיקה תשתלב בדרך כלשהי?

אוסקר: אני לא חושב. אני חושב שהמגמה הרווחת בקובה, לא קשורה למה שקורה בארה"ב, לא נשמעת כל כך, בעיקר בניו יורק. בניו יורק לא שומעים אותה ברדיו המסחרי, כך שרוב האנשים בכלל לא יודעים מה זה. מוסיקאים יודעים, אנחנו יודעים מה זה טימבה, אבל רק אנשים מסוימים מתוודעים למוסיקה הקובנית, זה לא הכי זמין בארה"ב. זה יותר נפוץ באזור אירופה. כך שאני לא חושב שזה משפיע, אני חושבת שסלסה יותר משפיעה על טימבה, או על המוסיקה הקובנית מאשר ההפך.

רועי: זה מעניין כיוון שרק השבוע קראתי מאמר באינטרנט, שנכתב ע"י Abel Delgado, כשהכותרת אומרת: Making Salsa Dura Harder "איך לעשות את הסלסה דורה קשה יותר". זה אומר, אל תסתכל רק על המוסיקה הניו יורקית הישנה ותנסו לחדש את השירים, אלא תסתכלו מסביב, תמצאו את הסגנון החדש, תקשיבו ללהקות הקובניות החדשות, לפעמים אפילו המוסיקה הברזילאית יכולה להוות השפעה לדור החדש של הסלסה דורה.

אוסקר: המוסיקה הברזילאית השפיעה מאוד מעט על הסלסה, אני מאוד אוהב את המוסיקה הברזילאית, זאת מוסיקה נהדרת, אין בכלל ספק בכך, אבל אני אישית לא חושב שהייתה לה כמעט השפעה על הסלסה. בכל הנוגע אליי אישית, להאזין לכל מיני סגנונות אחרים של מוסיקה בכדי שזה ישפיע על מה שאני עושה? אני כנראה קצת יותר מדי מבוגר לזה...אני אוהב את מה שאני עושה. אנשים שואלים אותי, "למה שלא תוסיף רגאטון לתקליטים שלך?", אני לא מוסיף רגאטון, זה לא מה שאני עושה, בסגנון שלי, במה שאני עושה, אני מאוד טוב.

רועי: זה ברור לגמרי...

אוסקר: אני לא אומר את זה מתוך העלאת אגו, אבל לקחתי הרבה זמן, והרבה למידה בכדי להבין בצורה הטובה ביותר את מה שאני עושה מכל ההיבטים. אני כותב, אני מלחין, אני מעבד. וככל שלמדתי בצורה מקצועית - אין כמו ללמוד מניסיון. הניסיון הוא המורה הטוב ביותר שלי, והעבודה עם כל אותם מוסיקאים גדולים, לראות את כל אותם מנהלים מוסיקאים שהיו לפניי, לראות את ההתנהלות שלהם וללכת בעקבותם. חלק גדול מזה אתה לא יכול ללמוד בבית הספר. אמנם יש לי תואר במוסיקה, אבל זה כמו להיות רופא, אתה יכול ללמוד המון שנים, אבל רק אחרי שעשית אלף ניתוחים אתה בעצם הופך להיות באמת טוב. וזה אותו הדבר עם מוסיקה. בכל הנוגע ליצרה של סגנונות חדשים, דווקא דיברתי לאחרונה עם אחד המוסיקאים שלי, דווקא הייתה רוצה ליצור משהו בסגנון הטימבה, פשוט כי אני אוהב את המוסיקה הזאת, אבל זה לא הסגנון שבו אנחנו מתמחים, כך שככל הנראה אני אעשה גרסה משלי לסגנון הטימבה.

רועי: אגב, אתה גם פסנתרן, ואני חושב שתפקיד הפסנתר בחלק ממוסיקת הטימבה, למשל אם אתה שומע את Pupy y Los Que Son Son, הוא מאד מעניין.

אוסקר: כן, אני מסכים, אני מוצא את זה מאוד מעניין, כמה מנגני הפסנתר החדשים, הדרך בה הם מנגנים היא דרך מאוד מרעננת ומעניינת עבורי לשמוע. הדבר בטימבה שאני מוצא הוא שהמוסיקה הופכת למונוטונית, אני מניח שאפשר להגיד את אותו הדבר גם על סלסה, אבל יש משהו בטימבה שבנוי בצורה קבועה שגורם לך אחרי ארבעה שירי טימבה להגיד (עבורי), "מספיק כבר". ויש מעט מאוד להקות שיודעות כיצד לגוון את המוסיקה בתוך ז'אנר הטימבה. אני חושב שגיוון כזה היה עוזר לי. שלא תבין לא נכון, אני מאוד אוהב את המוסיקה הזאת, אבל היא פשוט מתישה אותי בשלב מסוים, ואז אני חייבת להחליף אותה. כך לדוגמא את המוסיקה שאנחנו שומעים עכשיו מהבריכה, אחרי חמישה שירים ברצף, זה מעייף. אלא אם אתה לא חושב עליה ופשוט חוגג ורוקד, כמו שמה שרוב הקהל בקונגרס הסלסה בעצם עושים. זה אומנם קצת מתסכל אותנו המוסיקאים שלפעמים אנחנו לא מרגישים את הקהל הרוקד מתחבר איתנו.

כמובן שיש קהל שמאוד מתחבר. אני בא מתקופה שונה. בתקופתי לרקדנים הייתה משמעות שונה למה שהמוסיקה אומרת להם. היום זה רק לרקוד למען ההופעה, כמה סיבובים אנחנו יכולים לעשות, כמה הטלות, תסתכלו עליי, בוא נעשה מופע גדול על הבמה. אמנם גם בעבר עשו מופעים אבל זה לא היה רק עבור המופע. פעם אנשים היו רוקדים בכדי להתחבר, כאירוע חברתי. בחורים היו רוקדים בכדי להכיר בחורות, וההפך בחורות היו מגיעות בכדי להכיר בחורים, זה היה אורח החיים, להנות מהרגע ולהנות מהופעת הלהקה החיה. באותם ימים היית מגיע לראות מספר להקות בערב כמו, מי מנגן היום? ריי בארטו, זה יהיה גדול, נלך לשמוע. כשאני התחלתי בגיל 16 או 17 והלכתי להרקדה הראשונה שלי, הופיעו שם ריי בארטו, Peter (Conda) Rodriguez, Ricardo Rey, אדי פאלמיירי, בערך חמש להקות, ואני הייתי פשוט נפעם. היום זאת תקופה אחרת לגמרי. אני אומר לפעמים למוסיקאים אחרים שאותם ימים שנראו לנו כמובנים מעליהם - הם הימים הטובים באמת. הלוואי והייתי יודע את זה אז, הייתי נהנה מהם יותר. היום כשאתה מסתכל אחורה, אתה לא רואה את זה יותר. פעם להקות היו עולות על הבמה ממש כדי להתחרות אחת בשנייה, אמנם זה לא היה תחרות גלויה, אבל תמיד היינו מבררים מי מופיע לפני ואחרינו ותמיד ידענו שהלהקות האלה יהיו הכי גדולים שאפשר כך שכדי גם לנו לתת הכל בהופעה. זאת הייתה תחרות בריאה מאוד בין הלהקות שרצו כל אחד להיות הטובה ביותר על רחבת הריקודים, והרקדנים היו מגיבים בהתאם לכך בדרך שונה ממה שאנחנו רואים כאן.

רועי: שאלה שג'ימי בוש נשאל קודם לכן היום - כמה מתוך מה שהלהקה מנגנת בהופעה מאולתר, וכמה מתוכנן מראש?

אוסקר: ב - Spanish Harlem Orchestra יש לנו כמה הסדרים בינינו על דרך הנגינה. ההסכמים האלה נשמרים ע"י אנשים שיודעים בדיוק על מה המוסיקה הזאת בנויה, כי הרבה אנשים לא יודעים, אבל אנשים בהם אנחנו משתמשים, ואני בצניעות מכליל גם את עצמי, מעריכים את הנכס שהמוסיקה הזאת מביאה ואיך דברים צריכים להישמע. אז באופן די ברור יש את החוקים שלנו שאנו עוקבים אחריהם, ובתוך המבנה הזה אנחנו תמיד משאירים מקום לאלתורים, כי זה משאיר מקום להוספה של האנרגיה היצירתית, לאלמנטים היצירתיים בנגינה, וזה משהו שמאוד חשוב. זה גם אחד הדברים שקצת הלכו לאיבוד במוסיקת הסלסה, האלמנטים היצירתיים הוצאו החוצה, ואנחנו בלהקה די החזרנו את זה לקדמת הבמה, להראות לאנשים - זאת הדרך הנכונה לנגן את המוסיקה הזאת. פעם אנשים היו הולכים להרקדות גם בכדי להנות מהכלים המוסיקליים ולהגיד: "וואו, הינה הנגן שוב הולך לנגן סולו, בואו נעצור רגע ונקשיב", והיו ממש דרוכים בכדי להקשיב לו, הם ידעו בדיוק מי בלהקה, הכירו טוב את המוסיקאים. ושוב, זה מה שעשה את התקופה הזאת לכל כך מיוחדת. היום כשאנשים רוקדים ופתאום שמים לב ללהקה, זה לא עוצר אותם להקשיב, הם ממשיכים בשלהם.

זיו: שאלה ממני כמוסיקאית, האם ניסית מתישהו סגנון מוסיקה אחר, לדוגמא בלוז או ג'ז?

אוסקר: כן, אני יודע לנגן ג'ז.

זיו : אני מאמינה שאתה יודע לנגן כל דבר, אבל האם יש סגנון נוסף שאתה יותר מחובר אליו?

אוסקר: אני מעריץ של ג'ז. את יכולה לשאול אותי כמעט על כל אחד מהתחום, אני מכיר את הסגנון מצוין. בשנות הלימוד הראשונות שלי התחברתי מאוד לג'ז והקשבתי להרבה זמרים, מוסיקאים ואמני הפסנתר הגדולים של אותה תקופה. אך לצערי אי אפשר לעשות את כל הסגנונות. וכל אחד בעצם מתמקצע בסגנון אחד. בהופעות של אמני הג'ז הם ייקחו פסנתרן שמתמחה בתחום שלהם ולא אחד כמוני שמתמחה בתחום אחר. מדי פעם עדיין יוצא לי לנגן קצת ג'ז. לא קלאסי, יותר לכיוון הג'ז הלטיני הקצבי. אבל למען האמת, אם אתה לא מנגן את הסגנון כל הזמן, זה לא יהיה מספיק טוב.

זיו: אפשר לנגן סגנון רק לשם ההנאה.

אוסקר: נכון, אני אשמח לנגן רק לשם ההנאה, אבל זה מאוד קשה כשאתה כבר בתוך תחום המוסיקה. ועכשיו עם הלהקה, לא חשוב כמה זה מהנה, זה עדיין העסק שלי, ואני קורע את התחת שלי בכדי להיות בטוח שהעסק מטופל כמו שצריך. החל מקביעת הופעות, תאום טיסות, הזמנת מלונות, עבודה מול מנהלי במה ומנהלי הפקה, לענות לאימיילים. מה שלא משאיר לי זמן. אני מנהל את זה בעצמי רק בגלל שבעבר היו לי כל מיני אנשים שניהלו את התחום הזה בשביל הלהקה והם פשוט לא עמדו בסטנדרטים שאני דורש עבור הלהקה, תמיד היה איזה קצה שהושאר פתוח, ואני לא מוכן להתפשר בכל הנוגע לניהול העסק. יש לנו מוניטין רע כמוסיקאים ויש לנו מוניטין רע כלטיניים, ואני לא מוכן לתרום למוניטין הרע. אני רוצה שאנשים יגידו: "אתה יודע מה? Spanish Harlem Orchestra הם הלהקה הטובה ביותר בכל תחום של מוסיקה. ואני לא מזלזל בשום תחום, למרות כמה שאני אוהב סגנונות אחרים כמו ג'ז, הם לא יכולים לעשות מה שאנחנו עושים.

רועי: לסיום, האם היית רוצה לומר משהו נוסף לקהל הישראלי?

אוסקר: זאת הייתה חוויה גדולה מאוד להיות כאן בישראל, כי לפעמים אתם שומעים כל כך הרבה דברים מהצד השני של האוקיינוס, על ישראל ועל האנשים ויש כל כך הרבה הנחות מוטעות. ואני בדרך כלל לא מקשיב לשום דבר אלא אני מתייחס לאנשים כאל אינדיבידואלים, כך שזה ממש מספק להגיע לפה ולפגוש את כל האנשים שפגשנו שהתייחסו אלינו כל כך יפה, ולראות את כל הדברים היפים במדינה הזאת. אני גם נשאר פה, מזמני החופשי ועל חשבוני, בכדי לעשות את הטיול - טיול ארץ הקודש, כי זה אחד המקומות ההיסטוריים ביותר בעולם, בעצם אולי זה המקום הכי היסטורי, אז אני רוצה לוודא שאני מנצל את זה כי לפעמים אנחנו הופכים להיות כל כך עסוקים שאנחנו שוכחים מה סדר העדיפויות צריך להיות, ואז אנחנו מפספסים דברים, ואני חושב שבנקודה הזאת זה חשוב שאנחנו, ננצל את אותם הרגעים כמו הרגע הזה שבאנו לנגן במדינה הזאת ונעשה את טיול ארץ הקודש, כך שאני מרגיש מבורך להיות כאן ולהיות מסוגל לעשות את זה.

** בסוף הראיון סיפר לנו אוסקר שלאחר גירושיו ונישואיו החדשים הוא עזב את ניו יורק ועבר לגור עם אישתו החדשה בלוס אנג'לס. הוא אמנם נוסע הרבה לניו יורק, לצרכי עבודה, חזרות, קידום הלהקה וכמובן להופעות, אך מה שמחזיק אותו ומה שמניע אותו הוא התינוק החדש שלו בן ה-8 חודשים (אוסקר מיד שלף את מחשב כף היד שלו ובגאווה הראה לנו את התמונה של דור ההמשך הצעיר)....**

יומנו של סלסרו
מדור הסצנה
מדור המוסיקה
מדור הגלריה
המטייל - סלסה בעולם
מדור הריקוד, ריקוד סלסה
Copyright © 2001-2007 by Salsa.org.il, unless noted otherwise. UPDATED: 15-02-2016 05:25 PM