אירגון הסלסה הישראלי - שער הכניסה לעולם הסלסה הישראלי

סלסה דף הבית

אין אנד אאוט

קטע מתוך הספר "סיפורי סלסה" מאת גליה פרדמן. הספר יצא בהוצאת אסטרולוג (טלפון 09-7412044).

אין אנד אאוט                              

 

אין אנד אאוט. אאוט אנד אין. זה המכנה המשותף בין החיים הפרטיים שלי לבין עולם העסקים. למרות זאת, לא קשה למצוא את ההבדלים. החזרות שלי ל"גו" קידמו אותי כל פעם בתפקיד. ואילו המעידות שלי עם רונלד רק החמירו את מצבי. שלא לדבר על הבדידות. התביישתי לספר על כך לרונן, עופר או עמית. אפילו לתמרה לא סיפרתי. ידעתי בדיוק מה היא תגיד.

בייאושי התחלתי להקשיב לתוכניות ייעוץ, בתקווה שמישהי תפנה לרדיו עם בעיה דומה לשלי. ברגע שהתחלתי להאזין לתוכנית של ורדה, שיניתי מיד את דעתי. הבנתי שכאשר ורדה אומרת למישהי "תזרקי אותו," היא כנראה צודקת במאה אחוז. יש אפילו סיכוי, שהבחורה תשאב אנרגיה מהייעוץ הטלפוני ותזרוק אותו אחת ולתמיד.

כבר ידעתי באילו שעות משודרת התוכנית. בין ארבע לשש בערב בימים ראשון עד חמישי. ורדה, ורדה, ורדתי. לפעמים את מה זה עצבנית. עוד יותר ממני. אבל ברוב המקרים את שנונה והחלטית, וזה בדיוק מה שנחוץ להם, למאזינים.

לפעמים השתעשעתי ברעיון שאתקשר לרדיו בעצמי. אבל אז עלו בי החששות הישנים. מעניין מי עוד שומע את התוכנית ומסוגל לזהות ברדיו את קולי. לא בא בחשבון. עדיף להישאר עם הספקות בלב מאשר לעשות צחוק מעצמי.

לא ייאמן לאן הגעתי. איזה ג'יפה האמריקאי הזה הצליח להוציא ממני. תמיד לעגתי לכל אותן נשים שחוזרות שוב ושוב אל בעליהן המכים. אני אמנם קיבלתי רק ליטופים, ובכל זאת יצאתי עם סימנים כחולים. אני חייבת לצאת מזה. מוכרחה לחזור לעצמי. אבל איך אוכל לוותר על הדבר הכי חשוב בשבילי – הריקודים. איך אוכל להפסיק לבוא ל"ביכורי העתים"? איפה אוכל לפגוש את כל החברים? ומה בדיוק אני אמורה לעשות בזמני החופשי?

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי. לא רק לוורדה יש תוכנית ייעוץ. יש ערוצים שלא נקלטים בתפוצה ארצית, אלא רק ברדיוס מקומי. ויש יועצים, או יותר נכון יועצת אחת מסוימת, שכבר מכירה אותי.

יום לפני שחזרתי ל"גו" צלצלתי לנילי אדיר. יש לה תוכנית ייעוץ אישית ברדיו "קול העמקים", וכל הזמן חוזרים שם על מספר הטלפון של התוכנית. הייתי כל כך מיואשת, שצלצלתי לנילי. והיא, לאחר שיחת מבוא קצרה, העלתה אותי לשידור.

 

"תשמעי, מתוקה שלי, את לא תאהבי את מה שיש לי להגיד," אמרה נילי לאחר שהשמעתי לא יותר מעשרה משפטים. השתתקתי ואפשרתי לה לומר את דברתה ולחרוץ את גורלי הרדיופוני. אתם מבינים, אני, מעצבת האופנה רונה שרון מרמת השרון, אחותה של הפסיכולוגית תמרה גור שכתבה כבר שני ספרים, רוצה להודיע באופן סופי וחד-משמעי, שבנושא של זוגיות, הכלל הוא שאין כלל. במילים אחרות, אפשר להגיד, "נֶבֶר סיי נֶבֶר," או בתרגום חופשי, "אף פעם אל תאמר אף פעם."

"את חייבת להתרחק מהבחור," אמרה נילי בקולה העדין.

"אני לא יכולה. זה בלתי אפשרי," הטחתי בה בטון כמעט היסטרי.

"זה אפשרי, תאמיני לי," המשיכה נילי לדבר בביטחון גמור. "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. והבחור הזה הוא רע בשבילך, ממש מזיק."

"נכון, הוא מזיק, הוא דפוק, הוא כל מה שבא לך להגיד. אבל אני לא יכולה להיפרד מהחברים. לא יכולה לוותר על התחביב המשותף שלנו. זה חשוב לי בטירוף. מרגישה שאם אעזוב את העיסוק המסוים הזה, משהו בתוכי ימות. משהו שאי אפשר לקבור ואין לו תחליף."

"קודם כול, לכל דבר יש תחליף. הבנת אותי?" אמרה נילי. רציתי להגיד לה שלריקודים שלנו אין אח ורע וודאי שאין תחליף. אבל העדפתי לשתוק ולשמוע מה שיש לה להגיד.

"הלו, את עדיין איתי?" שאלה נילי בחשש אמיתי. היא הייתה כל כך עדינה איתי. פתאום נדמה היה לי שיש בעולם הזה רק שני אנשים: נילי ואני. לא עניין אותי אף אחד אחר. שכחתי את כל המאזינים. ויתרתי מראש על תדרים נסתרים, שבהם קולטים או לא קולטים את רדיו "קול העמקים".

"איתך כל הזמן," עניתי מיד ולעניין. שלא תחשוב שנעלמתי לה. לא חשוב מה היא תגיד. אני נשארת איתה עד הסוף המר, או לפחות עד מהדורת החדשות המקומית.

"בחורים כאלה לא משתנים," שמעתי את נילי אומרת לי. הפעם היא לא חיכתה לתשובתי, אלא המשיכה לדבר אוטוסטרדה אל תוך הכאב שלי. "הוא ימשיך לשגע אותך ולהיות פעם אדיש ופעם אלוהי. את לא יכולה לשנות את דפוס ההתנהגות שלו. ככה הוא בנוי. אפילו אני, כפסיכולוגית, בקושי יכולה לעזור לבחור כזה. האמת היא שאין לי הרבה ניסיון בטיפול בבחורים מסוג זה, כי חלק מהתסמונת שלהם מונעת מהם להגיע לטיפול. אצל פסיכולוגים גברים יש אחוז קצת יותר גבוה של מטופלים כאלה, אבל גם זה נדיר.

"מדובר בדרך כלל בבחור שעבר ילדות קשה, עם אמא קרה או לא זמינה. אולי אפילו ילד שגדל ללא אמא. גם בבגרותו נפלו עליו הרבה טראומות והוא נחלץ מהן בשן ועין. הוא תמיד דרוך, עומד על המשמר, מחכה לאסון הבא. ואם האסון לא קם ומתרגש עליו, הוא ידאג לקרוא לו או להתביית עליו. בחור כזה סובל מהערכה עצמית ירודה. למרות כל הכישרונות שבהם בורך, הוא תמיד מרגיש שהוא לא שווה שום דבר. גם כשהוא מבין שהוא שווה משהו במישור מסוים, אז באופן כללי, זה לא יותר מדי. בדרך כלל הם וורקוהוליים, המשקיעים את כל מרצם בדבר אחד. מקפידים על כל פרט ומוציאים את הקישקעס למי שעובד איתם. אבל יש להם קסם אישי, חיוך שובה-עין ומבט הממיס כל לבב.

"כן, הם יודעים להמס לבבות, אבל הלב שלהם נשאר קר. הם יאפשרו לך לחדור אל מתחת לקליפה שלהם רק לרגע קט, אם בכלל. לעתים הם ישתפו אותך בסודותיהם הכמוסים, אך לא לאורך זמן. תמיד הם עסוקים בציפורים שעל העץ ולא בזו שיש להם ביד. הכיבוש מעסיק אותם מאוד. האתגר הוא לחם עבורם. מין משחק כזה בחתול ועכבר. אולם ברגע שהם משיגים את מטרתם – הקסם פג. מיד הם עוברים לחפש אחר האתגר הבא."

"אבל למה? למה זה ככה?" השחלתי שאלה מתבקשת לתוך המונולוג שלה.

"כי ככה זה. זה למה. הבחורים האלה לא מאמינים בעצמם. הם חושבים, באופן לא מודע, שאת לא באמת מכירה אותם. אולם כאשר תכירי אותם על בוריים, מיד תאבדי עניין. ולכן הם מקדימים לעזוב את הקורבן שותת הדם, עוד לפני שהוא מבין למה. בחור שהדימוי העצמי שלו בקאנטים, לא יכול להעריך אותך. בחורה שרוצה אותו נתפסת בעיניו כעיוורת או מפגרת. אחרת היא מיד הייתה שמה לב מי עומד מולה ועוזבת אותו באחת. לכן הוא מקפיד לשמור על ערפל קרב. מסתורין, זה שם המשחק. תמיד יש בעבר שלו 'חורים שחורים' כאלה, שלא יודעים עליהם כלום. אבל הוא יודע. הוא לא שכח. הוא היה שם, כשהחור השחור הזה נוצר. הוא היה שם, בשפל המדרגה, והוא לא מוכן לחזור לשם עוד פעם.

"בעולם שלו יש רק טוב ורע, שולט ונשלט. או שאתה דורך על אחרים, או שאחרים דורכים עליך. חד וחלק. שיתוף פעולה מקובל עליו רק במישור המקצועי או במיטה. בהרבה מקרים, לצערנו, מדובר בשוברי לבבות אופטימליים. ואם הם גם ארוזים יפה במיוחד – הלך עלייך. איך הוא, הגבר שלך, נראה כמו ריצ'רד גיר או אל קפונה?"

"הוא נראה מצוין, רק מתלבש כמו תייר."

"נו, טוב. יש לך מזל. יש כאלה שגם מתלבשים ורסאצ'ה ונראים כמו תערובת של בראד פיט ומדונה. אבל למען האמת, זה לא משנה איך הוא נראה. תמיד הוא יחשוב שהוא לא מספיק חסון ושהאף שלו ארוך מדי.."

"נכון, זה בדיוק ככה," עניתי מבלי שנשאלתי.

"את רואה, אני כבר מכירה את הבחור שלך."

"מכירה וגם לא מספיק מכירה," אמרתי בחוצפה. "האחות שלי ראתה אותו לא מזמן וטענה, שהוא הבחור הכי חתיך בחבורה. אפילו היא הודתה שזה מקרה קשה במיוחד."

"המקרים האלו תמיד קשים," ענתה נילי, מבלי להסגיר לרגע אחד שהיא יודעת באיזו אחות מדובר. "במיוחד עבור בנות תמימות כמוך, שנופלות על תופעה כזו בפעם הראשונה.. יש בחורות שזה הדפוס הקבוע שלהן. הן ייפלו שוב ושוב על מאהבים סדרתיים כאלו ויעברו מיד למתעלל הבא. אבל את אמרת לי בתחילת השיחה שהיה לך חבר שבע שנים רצוף ועוד חבר אחד, שרצה להתחתן איתך."

"נכון מאוד. כך אמרתי."

"זאת אומרת, שהתכשיט הזה הוא הראשון שלך."

"במובן מסוים, הוא באמת ראשון," הודיתי בהכנעה.

"תשמעי, הנושא שאת מעלה חשוב גם לך וגם למאזיניי. הארכתי בשיחה כי אני מאמינה שהשיחה הזו רלוונטית לחלק לא מבוטל מהאוכלוסייה. אבל עכשיו אני צריכה לצאת לפרסומות. אם תרצי, תישארי על הקו ונמשיך אחרי ההפסקה."

רדיו "קול העמקים" לא נקלט אצלי בדירה. לכן, לא נזרקתי היישר אל הפרסומת הבאה. במקום זאת שמעתי את המפיקה מסבירה לי את הפרוצדורה וברקע נילי הצועקת לעברה: "גילי, תעבירי לי את רונה."

"מי זו רונה?" שאלה המפיקה.

"המאזינה. זו שעל הקו."

"קוראים לך רונה?" שאלה אותי גילי בפליאה. היא לא הבינה איך נילי יודעת שמות של מאזינים, המבקשים להישאר בעילום שם.

"נילי, המרכזייה קורסת," ענתה לה המפיקה. "כל תושבי העמק רוצים לדבר איתך. ויש גם המון תגובות לשיחה האחרונה שלך."

"תעבירי לי רק את רונה. תודה. כל השאר יכולים להמשיך להמתין על הקו."

"נילי, אני ממש מצטערת שנפלתי עלייך ככה. זה פשוט... כמו שאמרת. נדמה לי שאת מכירה אישית את רונלד."

"רונלד זה הבחור הגבוה הזה, שסיפרת לנו עליו?"

"איך ניחשת?" התפלאתי. "גם תמרה אמרה לי מיד שהוא לא מוצא חן בעיניה."

"לא קשה לנחש. קל מאוד אפילו. מי שמכירה את הדפוס, תזהה אותו מיד. זוכרת את ארז, החבר הראשון של תמרה?"

"אל תזכירי לי אותו בכלל."

"לא מזמן פגשנו אותו באיזה אירוע. תמרה ניגשה אליו באופן מיוחד ואמרה לו תודה. היא הודתה לו על כך שסובב אותה על כל אצבע אפשרית. הניסיון הזה היה גיהינום בשבילה, אך היא יצאה ממנו חזקה. תמרה החליטה ברגע של תבונה, שהיא לא נמשכת יותר לארזי-הלבנון ויהי מה. וגם את, אחרי שנפלת למלכודת הזאת פעם אחת, תוכלי לכלכל טוב יותר את צעדייך. לא משנה מה קורה לנו, העיקר שנלמד את הלקח. הבנת?"

"כן ולא," עניתי בחופזה. "הבנתי ולא הבנתי."

"מה לא הבנת?" שאלה נילי המתוקה. היא הייתה כל כך רכה ומבינה, עד שרציתי לנשק אותה.

"לא הבנתי איך אני יוצאת לדרך חדשה, בלי לוותר על הסלסה."

"יופי, מצוין," ענתה נילי בהפתעה גמורה. "טוב שלא הבנת. עכשיו אני מחזירה אותך לשידור ונלבן ביחד את העניין."

"בלי פרטים מזהים, נילי, בבקשה!" התחננתי לפניה.

"נראה לך?" ענתה נילי בחופזה, וחזרה לדבר אל מאזיניה. היא הודתה למאזינים על הטלפונים הרבים ועל התגובות המלומדות, שאותן עדיין לא שמעה. באותה נשימה, ביקשה מכולם סליחה על ההמתנה והעלתה לשידור את המאזינה הקודמת שלה.

"תראי, את לא תאהבי את מה שיש לי להגיד לך," הזהירה אותי, לפני שפתחה במתקפה חד-צדדית חסרת תקנה.

"למרות כל מה שהיה ביניכם, הבחור הזה לא אוהב אותך. בעצם, הוא אף פעם לא ממש אהב. היה לו נחמד איתך לפרק זמן קצר. לך היה נדמה שמצאת לך יופי של רומן. אבל זה רק היה נדמה לך. הבחור הזה לא באמת רוצה אותך. את אפילו לא חשובה בעיניו. כשהוא רוצה סקס, את בדרך כלל זמינה. וגם אם את מסרבת, הוא יודע שזה רק עניין של זמן. אבל כשאת רוצה סקס, הוא לאו דווקא נענה. הוא עסוק נורא, או שלא בא לו עכשיו, או שהוא קובע איתך אבל בסוף מבריז לך. הוא לא אוהב אותך, את מבינה. לא  אוהב  אותך. יש לו עוד כמה כמוך, שהוא שולף כל פעם מהמאגר. זה כואב, כואב מאוד להבין שאת לא חשובה. אבל זאת עובדה.

"את חוזרת אליו כל פעם כי נדמה לך שהוא כן אוהב אותך. אבל לא. הוא שקוע רק בעצמו. המשחק מושך אותו, ואת אלופה בלשחק לידיו את הקורבן. את מספקת לו אמצעי כדי להתעלל בעצמו ובדרך להתעלל קצת גם בך, אם אפשר. יופי, נהדר. תפס שתי ציפורים במכה אחת. הוא לא ייתן לעצמו להיות איתך עד הסוף, להירגע. תמיד הוא צריך לקלקל לעצמו את החגיגה. כל תכנון יבוטל בסופו של דבר. כל שיא ייגמר בנחיתה. אין תקווה ואין תקנה. בסוף הוא יזרוק אותך ברגע הכי לא מתאים מבחינתך."

"אבל אני לא מבינה," עניתי בקול קצת חנוק. גוש של השד-יודע-מה נתקע לי בגרון והפריע לי לבלוע. המסר שלה היה נוראי. אכזרי יותר מכל מה שרונלד עשה לי עד עכשיו. נדמה היה לי שהיא ביצעה בי עכשיו טיפול שורש כואב במיוחד, בלי הרדמה. המכה בחזה הייתה כל כך חזקה, שבקושי הצלחתי להוציא מילה. חשבתי שאני לא עומדת בזה. היה לי יום קשה מדי. אולי מישהו מוכן להעיר אותי מהסיוט הזה ששמו נילי? יכול להיות שהוא מעולם לא אהב אותי ואני רק דמיינתי אהבה? בחיים לא הייתי נותנת לו להתקרב אליי אם לא הייתי משתכנעת, שאני חשובה לו רצח. ועכשיו באה נילי וטוענת שאני לא חשובה אפילו. אני לא מאמינה. ממש לא מבינה.

"מה לא הבנת?" שאלה נילי שוב, אבל הפעם בשידור חי.

"לא הבנתי איך אני נפטרת מהחיידק, בלי לוותר על התחביב המשותף."

"או-קיי, התקדמנו שלב," אמרה נילי שוב בקולה הקודם, העדין והרך. "בואי נראה. את אומרת שיש לכם איזה עיסוק משותף ושכל החבר'ה שלכם שם. נכון?"

"כן," אישרתי בשקט את דבריה.

"תגידי לי, יקירתי, כמה אנשים אתם שם, בחוג החדש?"

"כמה מאות, לפחות."

"וכמה מהם הכרת לפני שהתחלת ללכת לשם?"

"רק אחת."

"או-קיי," חזרה נילי שוב על מילת הצופן החדשה שלה. "אני בטוחה שיש עוד מקומות שבהם מתעסקים בדבר הזה שאת עושה."

"יש הרבה. בכל עיר יש כמה. בכל עיר שמכבדת את עצמה, הכוונה."

"אם כך, אני לא רואה שום בעיה. מהיום את מפסיקה ללכת לכל המקומות שבהם הוא יהיה או אפילו אולי, במקרה, עתיד לבקר.."

"זה מקזז את כל גוש דן בערך," עניתי אחוזת פלצות.

"לא נורא," זרקה נילי כלאחר יד. כאילו שזה משהו שנורא קל לבצע. "תעברי לאזור השרון. לרחובות. נס ציונה. לא חשוב לאן, העיקר לא להיות איפה שהוא נמצא. תתרחקי ממנו ככל האפשר.. ותביאי איתך שומר ראש, שלא יאפשר לו להתקרב אלייך גם אם בטעות הוא בכל זאת יגיע. מהיום את לא אומרת לו אהלן ולא מה נשמע. שמעת אותי? בשבילך הוא כאילו מת. לא קיים. נהרג בפיגוע עם הרוג אחד. מקובל עלייך?"

אם זה מקובל עליי? לא יודעת. לא ברור לי עדיין מה מקובל עליי ומה לא מקובל. למזלי, נילי לא חיכתה לתשובה. היא המשיכה לדבר בשטף באותה הנימה.

"עם הזמן, החבר'ה שלך יבואו בעקבותייך למקומות החדשים. יכול גם להיות שהבחור הזה ימצא לעצמו תחביב חדש, ובא לציון גואל. אבל בינתיים, את לא שם. מובן? אין הנחות בעניין. את צריכה להבין שלמרות כל מה שלמדת היום, ואני מאמינה שלמדת, עדיין לא יצאת מכלל סכנה. את מסוגלת לשכוח הכול בהינף יד וליפול שוב בפח."

"לא, לא, רק לא זה," אמרתי בבהלה. "אם הוא לא אוהב אותי, אין בכך שום טעם.."

"אגלה לך סוד?" אמרה נילי בהתגרות סמויה. "גם אם הוא כן אוהב אותך, אין שום טעם להתעלל בעצמך. תביני, זה לא הוא שמתעלל בך, אלא את שמתעללת בעצמך, דרכו. הבחור הזה הוא רק המכשיר. הכלי שמאפשר לך לפגוע בעצמך. אבל אל תדאגי. את תצאי מזה. הרבה יותר מהר ממה שנדמה לך. בכל אחד מאיתנו יש יסוד של הרס עצמי. אבל את תילחמי. לא תוותרי ליצר ההרס שלך. לא תיתני לו להשתלט עלייך.

"את צריכה עכשיו מישהו אחר, ודחוף," המשיכה נילי לדבר אליי, אך מיד נזכרה בשאר מאזיניה וחזרה לפנות אל הקהל הרחב. "בנות, שימו לב," אמרה. "הגבר האחרון שאיתו שכבתן הוא עדיין בתפקיד. אתן חייבות לנתק את הקשר הסמוי הזה, שבין המניאק שלכן לבין סקס. מחר בבוקר אתן הולכות ומוצאות לעצמכן גבר חדש. תבחרו לכן מישהו נחמד, זמין ולא מסובך. מהר מאוד תגלו שיש חיים אחרי משה או דוד או יעקב או איך שקוראים לו, לנזק הזה. ובנוגע למאזינה שעל הקו, אודה לך אם תתקשרי אליי בעוד כמה זמן ותספרי לי איך זה הלך. המאזינים מתים לדעת את הסוף של הסרט. והם אוהבים 'הֶפִּי אֶנְד'. אל תאכזבי אותם, או-קיי?"

"יֶס, סֶר," עניתי באנגלית. כוחו של הרגל. גם האנגלית שלי יכולה להיכנס להקפאה עמוקה, כמו הרומן שלי עם רונלד.. "נילי, אני לא יודעת איך להודות לך. את גדולה מהחיים."

"אני לא כל כך גדולה. רק מטר שישים וארבע," אמרה נילי למאזינים. "שיהיה לך כל טוב ו... נעבור למאזין הבא."

השיחה עם נילי הביאה אותי למחשבה, שבעידן הטכנולוגי של תקשורת במיטבה, אחות פסיכולוגית זה אאוט ודווקא ייעוץ טלפוני זה אין.. חשבתי כך, אך לא הייתי בטוחה. בכל אופן, שווה לנסות לבצע את מה שהיא אמרה.

אחרי הדברים האלו ניגשתי לטלפון וצלצלתי לעמית. הצעתי לו לצאת בערב לשיעור "אל-איי" של יניב. במעמד זה, עמית בחר להשמיע משפט שמאוד הפתיע אותי.

"רונה," הוא אמר, "חשבתי שלעולם לא תבקשי."

וכך הפך עמית לבן הזוג הקבוע שלי לריקודים. ועוד כמה דברים. מעניין מתי אפול לידיים של התימני.

 

 תגובות? לדיון בפורום


מועדוני סלסה

Copyright © 2001-2008 by Salsa.org.il, unless noted otherwise.